רש"י על מנחות ק״ג

1 אלא שקבען בשעת נדר - הרי עלי להביא את זו במחבת:

2 אבל בשעת הפרשה - דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת:

3 לא אמר כלום - לא מיפסלא:

4 מאי טעמא כאשר נדרת - כתיב כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה:

5 אמאי - מחוייב לאתויי מן החטים:

6 נדר ופתחו עמו הוא - עם הנדר אמר פתח שמתחרט בו דכיון דאמר מן השעורים אמרי' דאין בדעתו להביא כלום דאדם יודע שאין מנחה מן השעורים:

7 תפוס לשון ראשון - וכיון דאמר הרי עלי מנחה איחייב במנחה הוגנת:

8 גרוגרות ודבילה - לא שייכא בהו נזירות:

9 הרי זה נזיר - מן היין דתפוס לשון ראשון:

10 הדר ביה חזקיה משמעתא - דלעיל ומודה דטעמא במתני' באומר לא הייתי יודע כו':

11 בשעורין איכא למימר דטעי - משום דיחיד מביא מנחת קנאות מן השעורים אבל בעדשים ליכא למימר דטעי הלכך פתחו עמו הוא דלא נתכוין להביא כלום:

12 כמאן אמרה לשמעתיה - כלומר כמאן אוקמא למתניתין לעיל כבית הלל:

13 בעדשים לא טעי - וליכא למימר אילו הייתי יודע דהא ודאי ידע שאין מנחה של עדשים ולאו למידי איכוין:

14 לדבריו דחזקיה - דאוקמא מעיקרא כבית שמאי קאמר ליה רבי יוחנן דאפילו מן העדשים תפוס לשון ראשון וליה לא סבירא ליה משום דר' יוחנן אוקי טעמא דמתני' משום דטעי דאיכא למימר אילו הייתי יודע כו' אבל בעדשים לא טעי דמעיקרא לאו למידי איכוין:

15 את מאי טעמא הדרת בך - לדידך איכא לתרוצי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עדשים דכיון דקי"ל תפוס לשון ראשון דחייב דכיון דלא טעו בהו אינשי איכא למימר מעיקרא כי אמר למנחה גמורה איכוין ובעא למיהדר ביה וסבר אימא מידי דלא חזי להקרבה ונקט עדשים הלכך חייב דלא מצי מהדר ביה אבל שעורים דאיכא למימר כיון דטעו בהו אינשי אימא מעיקרא לאו למנחה איכוין אלא למנחת שעורים ממש כדפריש וכיון דאין מנחה באה שעורים ליפטר דודאי מצי אמר אילו הייתי יודע דסופי להביא חטים לא הייתי נודר כל עיקר קמשמע לן:

16 לא שנו - דתפוס לשון ראשון אלא דאמר מנחה מן השעורים דאיכא למימר כיון דאמר מנחה למנחה גמורה קמכוין אבל אמר מנחת שעורים מנחה אשעורים קאי ופטור דליכא למימר תפוס לשון ראשון. ל"א אבל לא אמר מנחה לא אלא הרי עלי שעורים פטור דודאי לשעורים איכוון:

17 מאי לאו דלא אמר מנחה - אלא הרי עלי קמח אפי' הכי חייב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:

18 כי אמר חצי עשרון לא אמר כלום - ולייתי חד עשרון ותו לא:

19 אי הכי רבי שמעון פוטר כו' - כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים:

20 ה"ג אף בגמר דבריו אדם נתפס - דלא אזלינן בתר לשון ראשון לחודיה ולא בתר אחרון לחודיה אלא בתר כולהו וזה שאמר מנחה חצי עשרון ועשרון פירושי קמפרש מנחה של חצי עשרון ועשרון והיינו שלא כדרך המתנדבים ובשיטת רבי יוסי אמרו:

21 מתני' ה"ג שכן מצינו שהציבור מביא וכו' - לי"ג פרים ל"ט עשרונים שלשה עשרונים לפר ולי"ד כבשים י"ד עשרונים הרי נ"ג ולשני אילים ד' עשרונים הרי נ"ז ולשני תמידין שנים ולשני כבשי מוסף דשבת שנים הרי ס"א:

22 אמר ליה ר' שמעון - וכי אותן ס"א עשרונים בכלי אחד היו:

23 והלא אלו לפרים ואלו לכבשים - ואי מערב להו מיפסלי שמנחת פרים בלילתה עבה שני לוגין לעשרון חצי הין לג' עשרונים ומנחת כבשים בלילתה רכה רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגין והן בולעות זו מזו ונמצאת זו חסירה וזו יתירה:

24 אלא - מפני מה אין מביא יחיד ששים וא' עשרון בכלי אחד דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד בלוג אחד ואליבא דרבי אליעזר בן יעקב נקט לה בפ' שתי מדות לעיל מנחות פח. אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה:

25 בששים ואחד אין נבללין - בתמיה:

26 גמ' ראש המדברים בכל מקום - קרי ליה הכי משום מעשה דמערה במסכת שבת דף לג::

27 כל הראוי לבילה - כגון ששים עשרונים ראוים ליבלל מלוג:

28 אין בילה מעכבת - דאפי' לא בלל כשר:

29 בילה מעכבת בו - דבעינן שיהא ראוי ליבלל:

30 ושיערו חכמים את דמה - שיצא ממנה:

31 ברביעית - לידע אם יש בו רביעית יפרשו ממנה כנבילה ואיידי דאיירי לעיל בשיעורים כל מדת חכמים כך הם נקט נמי להאי דשיעורא דרבנן היא רביעית דם יכול לקרוש ולעמוד על כזית:

32 והיו נוחרין ערודיאות לאריות - ערודי היער היו נוחרין לצורך האריות:

33 הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה:

34 הפלטר - נחתום: